נאום תודה על הענקת אות יקיר הקהילה - דובי הדרי

וריאציות על הנושא "יקיר", עם קבלת "אות יקיר הקהילה"
שלום לכולנו. אני נרגש, כמובן, מעצם המעמד: לזכות בתואר מכובד ואף להיחשב כיקירה של הקהילה הזו, הוא מעמד מרגש ביותר. לכן אני רוצה לשתף אתכם בתחושותיי, כאן ועכשיו, באמצעות התפלפלות "יהודית" כהלכתה, הנובעת, כנראה, מאיזו מוטציה יהודית שקיימת בתוכי, לצד הגנים הישראלים-חילוניים שלי ואשר התעוררה בי מאז שקיבלתי את ההודעה על קבלת "אות יקיר הקהילה".

ברגע שקיבלתי את ההודעה, נזכרתי בבדיחה:
רופא: אתה סובל מזיהום חמור, עד כדי סכנה ממשית.
חולה: אני יכול לקבל חו"ד נוספת?
רופא: כן, אתה גם מכוער.
בדיחה מטופשת למדיי. פעם היא הצחיקה, אבל האמת היא, שכשקיבלתי את ההודעה חשתי צורך לרוץ ולהשיג חו"ד נוספת. נברתי בתוכי, ניסיתי אצל חברים, לא מצאתי. הרי קהילת מנחי הקבוצות בארץ עשירה באנשי מעש מוכשרים ובתיאורטיקנים מצוינים בתחום הקבוצות, ששמם נישא בעולם כולו. הופתעתי, ניסיתי להיזכר, אך נושא השוחד ירד מיד מהפרק... לא רלוונטי, אין לי את המשאבים הדרושים. לנוכח שפע הברכות שקיבלתי, הבנתי שכנראה בכל זאת עשיתי משהו בחיים המקצועיים. תמהתי, בכל זאת, איך לא שמתי לב לכך.

אבל אז עלו בדעתי מילות התודה שבאו מפי תלמידים ומודרכים, באירועים ובכנסים מקצועיים שניהלתי, שהבולטים ביניהם, בעיניי, הם כנס של IODA, שנערך באילת ובו התארח שגריר ירדן בישראל, מיד לאחר הסכם השלום, כנס סוף שבוע קבוצות בפקיעין, "המסע אל תוך מחילת הארנב" והכנס לזכרו של גורדון לורנס, תוך מעורבות רבה בפעילות של "בסוד שיח" ובמקביל לעבודת ההוראה, התופשת נפח, שלשמחתי גדל והולך.
עלו בדעתי גם האמרות:
איזהו חכם? הלומד מכל אדם (תהילים קי"ט). שנאמר, מכל מלמדי השכלתי
איזהו מכובד? המכבד את הבריות (שמואל א', ב'). שנאמר, את מכבדי אכבד ובוזי יקלו. כלומר, כל מי שאני בז לו, יקל בכבודי שלי.
לפיכך, לא מדובר בעובדות ממשיות, אלא במצב מנטאלי, שאפשר לי לבחון את העובדות ואת הפרשנות עליהן. כתוצאה מהנבירה בכתובים, כדי למצוא דוגמה או פסוק מתאים, הבנתי שככל שהעניין נוגע לנו ולנושא בו אנו עוסקים, רוב החומר נוגע לתחומים שבין אדם לחברו, גם כשמדובר באלוהים ובאהבתו. והרי בדיוק בכך עוסק תחום הקבוצות.
המחשבות הללו הרגיעו מעט את חששותיי, מה גם שהבדיחה הזכירה לי את הדברים שכתב עמנואל ברמן בהקדמה למאמרו של ויניקוט, "שנאה בהעברה נגדית":
"היה זה באמת יום נפלא בשבילי, מספר ויניקוט, כשיכולתי ממש לומר למטופל, שהוא עורר דחייה בי ובחבריו, אלא שהוא היה חולה מכדי שנוכל להביא את הדבר לידיעתו" ויניקוט לא מפתח את הדיון במורכבותה של האפשרות הזו, אך עמדתו החיובית ברורה. "אנליזה אינה מושלמת, אם אפילו לקראת סופה, לא התאפשר לאנליטיקאי לומר למטופל מה הוא, האנליטיקאי, עשה למען המטופל, ללא ידיעתו, כשהיה חולה, בשלבים המוקדמים. עד שניתן הפירוש הזה, מוחזק המטופל, במידת מה, במצב של תינוק."

אז התפניתי לחשוב על משמעותה של המלה "יקיר" בכתובים ובמקורות.
בעיניי, מדובר בהגדרת מצב רגשי של התייחסות רגשית. המלה יקיר קשורה, בין היתר, למלה "יקר", מישהו שווה מאוד. רב ערך. מדובר, כמובן, בהתייחסות סובייקטיבית לסובייקט שהוא יקר רגשית. ייתכן שמדובר גם בהגדרת תפקיד בקהילה וסוג של זהות.
כאן נזכרתי בפסוק:
הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם, אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים-כי-מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ, זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד; עַל-כֵּן, הָמוּ מֵעַי לו רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ, נְאֻם-יְהוָה. (ירמיהו ל"א פסוק י"ט)
מעניין שהמלה, "הבן", כתובה כאן בבית לא דגושה. כביכול, יש כאן בקשה להבנה של נושא יוצא דופן. כאילו התנצלות: הבן, תבין אותי, יקיר לי אפרים, גם אם ילד שעשועים הוא, וגם, האמנם? הבן יקיר לי אפרים? האם הוא ילד שעשועים?
אפרים היה ילד שיצא לתרבות רעה, לכן יש פה תמיהה, האם ייתכן שבן כזה יהיה היקר ביותר? "הבן יקיר לי אפרים?! אם ילד שעשועים?! המלה "אם" היא המשכה של התמיהה: האם פרחח שכזה יכול להיות ילד שעשועים?! עובדה. אלה הם פני הדברים ואין הדבר מובן מאליו. האהבה שרוחש ה' לאפרים מתגברת על כל המכשולים.
אפרים אינו בנו הבכור הטבעי של יוסף, אבל הוא הבן הנבחר והאהוב. כשהוא עוזב את אביו, אין האב מסוגל להענישו והוא מתנדנד בין אהבה וכעס. יחס אמביוולנטי זה יוצר דיאלוג מיוחד ביניהם.
מדובר, אם כן, בביטוי שהוא אות של חיבה ואהבה. המלה "יקיר" מבטאת זאת. מרוב אהבה, הכול נסלח. יתרה מזאת, חוסר המשמעת וה"פרחחות" של אפרים מגבירים את אהבתו של ה' אליו.

אצטט כאן חלק משירו של יוסי בנאי, השר על אהבה (מלים: יוסי בנאי, לחן: מתי כספי):
כשההוא אוהב את ההיא,
תמיד הוא אומר לה,חוזר ואומר לה,
כמה היא אלוהית.כשהזבוב אוהב ת'זבובית

תמיד הוא אומר לה חוזר ואומר לה,
מכולם יפיפית. ורק אני מרוב אהבה, שותק...

מוטיב שני ב"בן יקיר לי", הוא של אהבה שאינה נענית:
אם נחזור לאפרים, נראה שהוא הבן הנבחר. האהבה אליו הציבה אותו בראש, כבכור הבנים, אבל הוא עוזב את האוהב ופונה לדרך אחרת, אולי זו המכאיבה מכולן. בסתר לבו הוא יודע שלא ייענש.
בשלב זה, כבר לא יכולתי לעמוד בפיתוי, והעתקתי את מיקום האירועים לתחום הפסיכואנליזה:
מרוב אהבה, כאמור, נזכרתי במאמרו של ויניקוט, "שנאה בהעברה נגדית", ומצאתי שקיים כאן חומר רלוונטי ומעניין, הקשור הן לאהבה והן לשנאה, כלפי יקירינו.
ע"פ ויניקוט, שונאת האם את תינוקה מכמה סיבות (אמנה רק את חלקן):
"אם היא מאכזבת אותו בתחילה, היא יודעת כי יגמול לה על כך לעולם."
"הוא חשדן, מסרב לאוכל הטוב שלה, גורם לה להטיל ספק בעצמה, אך אוכל היטב כשדודתו מאכילה אותו."
"הוא, ללא רחם, מתייחס אליה כאל חלאה, משרתת ללא שכר, שפחה. עליה, לעומת זאת, לאהוב אותו, הפרשות והכול, בכל מקרה, בהתחלה, עד שיש לו ספקות לגבי עצמו."
אך לדעתי, הסיבה האחת והמיוחדת ביניהן היא:
"אהבתו הנרגשת, היא אהבה התלויה בדבר, כשהוא משיג את מה שרצה, הוא משליך אותה כקליפת התפוז."
כלומר, מדובר בתהליך הדומה לזה המתרחש במקרה של אפרים. באמצעות החפצת האובייקט, לאחר שהשיג ממנו את מבוקשו, הוא משליך אותו ככלי ריק. האין הדבר מוכר לנו ביחסים בין המטפל למטופל? האם לא מתעורר, לעתים, כעס אצל המטפל, על כך שהוא מנוצל, ככלי, כאובייקט, ע"י המטופל, בבחינת הכושי עשה את שלו, הכושי יכול ללכת?
הדבר יכול לשמש כמקור לא אכזב לטינה בהעברה הנגדית.
ויניקוט מדבר על העברה נגדית שלילית. סוג זה של העברה מופיע כאשר מתפתחת עוינות תגובתית "סבירה" יחסית לתכונותיו הבלתי נסבלות של המטופל, וזאת במקביל לאהבה שחש המטפל כלפיו. ויניקוט אכן מתפעל מיכולתן של אימהות להיפגע מאוד מתינוקן ולשנוא אותו בעוצמה, בלי לנקום בו. הוא מוסיף ואומר(בהומור?) , שייתכן ששירי הערש עוזרים לה בכך, בעיקר כשהתינוק לא ממש מבין את הנאמר בהם, כמו למשל השיר הבא:
"התנדנד תינוק על ראש העץ.
כשהרוח נושבת, העריסה תתנדנד,
כשיישבר הענף, העריסה תיפול,
מטה יפלו תינוק, עריסה והכול."
לבסוף, ניתן לראות, שמכל זרם התודעה הזה, חוזרת, שוב ושוב האמירה:,
"כָּל אַהֲבָה שֶׁהִיא תְלוּיָה בְדָבָר, בָּטֵל דָּבָר, בְּטֵלָה אַהֲבָה. וְשֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְדָבָר, אֵינָהּ בְּטֵלָה לְעוֹלָם." (משנה אבות ה' ט"ז).

לעומת זאת, מצאתי לנכון לצטט את עמיתי, ברוך כהנא, המבטא תפישה מנוגדת לזו שהובאה כאן. ע"פ קוהוט, צומחת הנפש האנושית על מצעה של אהבת אם, אך חשוב לזכור, שאין מדובר בתינוקות בלבד. מסתבר, שהילד שפעם היינו, אינו נעלם וכמוהו גם הצורך באהבה שלמה, בלתי מותנית וחסרת גבולות. מכאן נובעת ההזדקקות של כל אחד מאתנו, לכך שיהיה מי שיתבונן בנו בעיניים שרואות לא רק את הישגינו המציאותיים, שהם לנצח עלובים, יחסית למה שלתחושתנו אנו ראויים לו, אלא גם את מי שיכולנו להיות; שיאהב אותנו אהבה שאינה תלויה בדבר ואינה בטלה לעולם. קוהוט מכנה את המתבונן האוהד שאנו זקוקים לו בשם, "זולת עצמי" (self-object). בשל כך, אהבה, בכל גיל וגיל, היא טעם החיים.

ואני, אנה אני בא? אני מזדהה עם דבריו של ויניקוט, אבל גם מהאופן בו פתחתי, ניתן לראות עד כמה אני מסכים עם קוהוט.
היום, לשמחתי, מראה לי הקהילה, באמצעות מתן אות יקיר הקהילה, את הערכתה, אהבתה ויכולתה להביט בי, כך אני מקווה, דרך עיניים שרואות לא רק את הישגיי המציאותיים, אלא גם את מי שיכול הייתי להיות, כדברי קוהוט.

מבחינתי, להיות יקיר הקהילה, משמעו להיות גאה, מוערך ונאהב, במידה רבה מששיערתי. ו"אני, בד"כ, מרוב אהבה, שותק...", אבל לא היום. היום אני מדבר על המידה בה אני אוהב את העבודה הזו, את הקהילה הזו ואת העמותה החשובה הזו, אהבה שאינה תלויה בדבר, אהבה שאינה בטלה לעולם.

נאום תודה על הענקת אות יקיר הקהילה
בכנס המדעי ה-7 של העמותה הישראלית להנחיה ולטיפול קבוצתי,
"קבוצות וזהויות"
15.7.15