הקייטנה השביעית של ילדי כפר עציון - שכול קולקטיבי כמקור לחוסן וצמיחה

המאמר מתאר תהליך קבוצתי שהתרחש במסגרת הכנת סרט תיעודי על ילדי כפר עציון. יוצרי הסרט החליטו לקיים סדנה בת יומיים, עם הנחיה מקצועית שתלווה את המשתתפים בעיבוד הסיפור האישי והקבוצתי של השכול, ובטקסי ההנצחה להוריהם. מטרת הסדנה היתה לאפשר לאותם יתומים, שנפגשו במקום שבו מתו הוריהם כמעט שבעים שנה קודם לכן, להפוך את תיעוד השכול הקולקטיבי שחוו בילדותם למעשה של עיבוד רגשי מעצים ומצמיח. הסדנה כולה צולמה והפכה לחלק מהסרט התיעודי שהוקרן לאחר כשנה, ונקרא “חבורת היתומים“. המאמר בודק אם חברותם לאורך השנים של אותם יתומים בוגרים בקבוצה של שכול קולקטיבי העניקה להם חוסן בהתמודדות עם האובדן, או שמא יצרה קשיים, הסתרה ותקיעות. הוא מוצא שהשכול הקולקטיבי סיפק ליתומים כוח וחוסן, אך גרם גם לטשטוש של רגשות קשים ושונים שעלו בקרב השותפים לו. מצד אחד שימשה הקבוצה כתחליף למשפחה החסרה, והגנה מפני הסביבה החיצונית, אך מצד שני היא הדירה את אלו שלא קיבלו את התפיסות והנורמות שאימצה. עוד בודק המאמר את השפעת הסדנה שהתקיימה בכפר עציון, ומגלה כי במפגשיה לראשונה עברה אותה קבוצה תהליך משותף של עיבוד אבל תחת הנחיה מקצועית. הוא מראה כי הסדנה נתנה מקום לכל מגוון הקולות והרגשות שהתגלו בקבוצה, ולראשונה איפשר לחבריה להכיל ולקבל את המגוון הזה, להתמודד עם הרגשות והזיכרונות הקשים, ולסגור עניינים בלתי פתורים מול דור ההורים ובתוך קבוצת הילדים. הוא מראה כי התמודדות זו תרמה לתהליך הריפוי של המשתתפים. מילות מפתח: שכול, סדנה, יתומים, שתיקה, נרטיב תמי גינזבורג היא מנחת קבוצות ומטפלת גוף־נפש (SE , תטא־הילינג) המתמחה בטראומה ושכול. היא מנחה סדנאות וקבוצות של מטפלים ומתנדבים בנושא ההתמודדות עם טראומה ושכול בחירום ובשגרה. במילואים היא משמשת כראש תא חוסן זירת צפון, במערך הנפגעים של צה“ל. מרים שפירא, MA , היא פסיכולוגית קלינית, ראשת ארגון מהו“ת ישראל, מומחית בטיפול בטראומה ואבל, ומנחת קבוצות. היא בעלת קליניקה פרטית, וכן מכשירה ומדריכה פסיכולוגים ואנשי טיפול בתחום. חברה ומייסדת של עמותת “בסוד שיח“ לקידום דיאלוג בין קבוצות קונפליקט בישראל. חברה ב“אפק“ ומנחת סדנאות בארץ ובעולם ללמידה התנסותית של יחסי קבוצות.