מקבץ אביב 2014

תוכן
עורכים אורחים
ד"ר חיים וינברג
ד"ר רוית ראופמן
עורכת
ד"ר סמדר בן אשר
מערכת
אריאלה ברזל
דורית ברנע
חוה קדוש
ד"ר יהודית ריבקו
ד"ר ניצה רסקין
עורכים קודמים
ד"ר בני ריפא
יהושע לביא
סטנלי שניידר
ד"ר גילה עופר
אנקה דיטרוי
קוראים־סוקרים
ד"ר סמדר בן אשר
ד"ר חיים וינברג
ד"ר מרים לוינגר
דודו נתן
חוה קדוש
עירית קליינר פז
ד"ר רוית ראופמן
ד"ר ניצה רסקין
עריכה לשונית
דפנה רוזנבליט
עטיפה
נגה פרידמן
מו"ל
העמותה הישראלית להנחיה ולטיפול קבוצתי (ע"ר)
דוא"ל "מקבץ"
בעניין הפצת "מקבץ", פרסום מסחרי ולמידע כללי על העמותה
© כל הזכויות שמורות לעמותה הישראלית להנחיה ולטיפול קבוצתי 3602-0132 ISSN
גליון 19.1/ אביב 2014
דבר המערכת
"...תפתח בבקשה את הדלת," ביקשו הג'ירפה והאריה ממיץ־פטל הארנב, "אנחנו רוצים לדעת מי אתה."
"לא אפתח!" צעק מיץ פטל, "זה סוד!"
מילים אלו, המופיעות בפתח סיפור הילדים הידוע של חיה שנהב, "מיץ פטל", משקפות את הסקרנות העזה של כל יצור חי לעמוד על טיבו של האחר. המסתוריות של הארנב מיץ פטל היא ששולחת את הג'ירפה והאריה למסע של חקירה וגילוי, שבמהלכו הם מתנסים במשחק חמקמק ורווי חדווה של גילוי והסתרה, כאשר הם מתחבאים מאחורי עץ גבוה ושיח רחב, וחושפים לחילופין ראש וזנב. גם מיץ פטל בתורו מגיח ומציץ, נעלם ומתחבא, עד למפגש המהנה בביתו.
דיאלקטיקה זו, של גילוי והסתרה, המתאפיינת במעברים חוזרים בין חשיפה להישמרות, בין רצון לראות ולהיראות לצורך להתחבא, מגלה את החדווה שמעברים אלה טומנים בכל מערכות היחסים באשר הן. דומה כי בעולם הווירטואלי של האינטרנט היא מקבלת משנה משמעות ותוקף.
האם יחסים הנרקמים באינטרנט הם בגדר פיצוי ופשרה במקרים שבהם לא מתאפשר מפגש בעולם המוחשי? הייתכן כי המרחב הווירטואלי מציע כר פורה להתייחסויות, השלכות, שיקופים ואפשרויות נרחבות המייצרים קשרים שאינם רק בגדר פשרה, אלא בכוחם גם לפתוח עולמות שלא היו מתגלים בעולם המוחשי? איזה עוצמות, מגבלות, ריגושים וסכנות ממתינים במפגשים בעולם הווירטואלי, ואילו פנים הם עשויים ללבוש בקבוצות המתקיימות באינטרנט?
שאלות אלו נידונות באינטנסיביות בתרבות הפוסטמודרנית, מאז כניסת האינטרנט לחיי היומיום שלנו, וכעת הן עומדות במרכז הגיליון שלפנינו. מיץ פטל, הג'ירפה והאריה הם קבוצה. לכאורה הכוחות המניעים אותם מנוגדים, אך ניגודים אלה דווקא מזכירים חלוקות תפקידים אופייניות בין חברי קבוצה שונים: בעוד הג'ירפה והאריה חותרים לחשוף את הזהות ה"אמיתית" של הארנב, תוך ניסיון לפלוש לביתו המוחשי, מיץ פטל לא מייצג רק את הצורך להסתתר, אלא גם את העונג שכרוך בכך. התגלגלות העלילה מובילה לשלב שבו כל החיות החברות בקבוצה משתובבות יחדיו, במשחק מחבואים שההנאה בו אינה מוגבלת לעצם הגילוי, אלא מקיפה את כל התנועה שבין גילוי להסתרה:
פתאום-
נפתחה הדלת-
ורגל קטנה,
לבנה , נחמדה ויפה - הציצה.
"הנה מיץ פטל!" צעק האריה.
מיץ פטל שמע את הצעקה ומיד סגר את הדלת.
"אתה רואה," אמרה הג'ירפה בכעס. "בגללך".
בכה האריה והבטיח כי לא יצעק שוב. עמדו בשקט וחיכו.
ואילו בהמשך מתחלפים התפקידים:
"אבל אנחנו יודעים מי אתה ואתה לא יודע איפה אנחנו,"
קראו הג'ירפה והאריה.
האם יחסים באינטרנט משנים את חוקי המשחק הקובעים מה לחשוף ומה להחביא? או אולי להפך: אולי הקיום במרחב הווירטואלי מאיר חלקים בנו שלא בהכרח נגלים בחיינו המוחשיים? האם הסטינג החדש שמציע המרחב האינטרנטי מצריך להגדיר מחדש את מושג הקבוצה ועוד מושגים הקשורים בה, כמו לכידות, שיתוף, מידור ומנהיגות? האם הוא מאיר באור חדש את הדינמיקות המוכרות של עולם הקבוצות?
כל אחד מן המאמרים המופיעים בגיליון זה עוסק בהיבט אחר הקשור לשאלות אלו, תוך דיון בסוגים שונים של קבוצות, ובסוגים שונים של תופעות הקשורות בעולם הקבוצות.
מאמרם של איתי הס ועירית קופפרברג מתאר את תפקיד הקבוצה באינטרנט בהעצמת איכות החיים של אנשים עם לקויות ראייה בישראל. דומה כי לא ניתן לחשוב על אנשים מתאימים יותר לבחינת ייחודיותו של המרחב הקבוצתי הווירטואלי מאשר העיוורים, החסרים חוש מרכזי שפועל במערכות יחסים בעולם המוחשי. מה שבחיי היומיום נחווה אצלם כ"חסר", מקבל משמעות חדשה בעולם הפועל על פי חוקים אחרים, שבו ביטויים שגורים כמו "רחוק מהעין רחוק מהלב" או, "טוב מראה עיניים ממשמע אוזניים" מאבדים את תוקפם ומזמנים חוויות חדשות.
מאמרו של יוסי טריאסט מציג מזווית תרבותית־חברתית את התמורות שהתחוללו בעידן הפוסטמודרני, בין השאר בשל ההשפעה של המדיום האינטרנטי והרשתות החברתיות. המאמר עוקב אחר האופן שבו הייצוג של הסמכות בא לידי ביטוי בלא מודע ובתרבות של יחסי מנהיגות המון. בכלל זה הוא בוחן שינויים בתפיסה של ייצוגי האב הקדמון, האם הארכאית ויחסי האחים.
המאמר משווה בין ה- faceless motherלבין הפייסבוק, שהוא בחזקת המון שיש לו פנים, או לכל הפחות אשליה של פנים. ההשוואה מסייעת להאיר סוגיות מרכזיות בחברה ובתרבות של ימינו.
המאמר של רוית ראופמן וחיים וינברג בוחן את האופן שבו הגדרות "מסורתיות", המוכרות לנו מעולם הקבוצות המוחשי, משתנות כשהן משתקפות באספקלריה האינטרנטית. המחברים סוקרים את הגורמים הטיפוליים שיאלום ניסח, ובודקים את תוקפם ותפקודם בקבוצות המתקיימות באינטרנט. מסקנות הבדיקה מובילות לדיון בהבדלים בין הסוגים השונים של מרחבים קבוצתיים, וגם בצורך לבחון מחדש את עולם התיאוריה, לאור ההתפתחויות שחלו בשנים האחרונות בטכנולוגיה ובתרבות האנושית.
לבסוף, מאמרה של יעל דורון מספק הצצה ייחודית להתנהלותה של קבוצה אינטרנטית שיש לה גם קיום נפרד בעולם המוחשי. במסגרת המאמר בוחנת דורון שאלות העוסקות בלא מודע החברתי.
עוד כולל הגיליון את סקירתה של סמדר בן־אשר, המתייחסת לספר העוסק בתחום של יחסים באינטרנט.
מאמרים אלה מספקים הצצה אל העולם המרתק, החמקמק והמשתנה תדיר של הקבוצות באינטרנט. הם מנסים להתחקות אחר התהליכים הפועלים בחברה דינמית, שהטכנולוגיות שלה מאיצות אותה ומציבות בה אתגרים חדשים בתחום הקשרים האנושיים, הביטוי הרגשי, ההתפתחות של היחיד בתוך הקבוצה, החוויה של הקבוצה אל מול היחיד, והניסיון ללמוד דבר חדש על עצמנו.
"איך ידעתם?" שאל מיץ פטל את הג'ירפה והאריה, לאחר שחשפו את זהותו.
"גילינו," אמרו, ויצאו מאחורי העצים.
"אתה רוצה להיות חבר שלנו?"
האם הכרת הזהות היא מה שמאפשר קִירבה? או אולי דווקא המסע אל האחר, הנסתר מעינינו, זה שדמותו הממשית אינה מסמאת את עינינו ואינה עומדת בדרכנו אל המחוזות הפנימיים?
מלאכת עריכת הגיליון היתה חוויה ייחודית: משני צדי האוקיינוס - בין קליפורניה לישראל - קיימנו בינינו דיונים רבים באמצעות המדיומים השונים של האינטרנט - המייל והסקייפ, הזום והפייסבוק. כך ניסינו לגשר על המרחק בין המקומות שבהם נטוע הקיום המוחשי של כל אחד מאיתנו. תהליך העבודה המחיש לנו שוב עד כמה המרחק הגיאוגרפי אינו מגביל עוד בימינו, וכי אפשר לנהל ממרחק דיון שוטף, כמו זה שדרשו התכנים השונים של המאמרים, ותהליך קיבוצם יחדיו בגיליון הנוכחי. אנחנו שמחים להגיש לקוראות ולקוראים של מקבץ את התוצר המוגמר.
איננו משלים את עצמנו ואיננו מתיימרים לטעון כי הקפנו במלואו את הנושא המורכב והעשיר שבו עוסק הגיליון. למעשה, דומה כי סיפקנו רק הצצה חטופה אל העולם האינסופי של קבוצות באינטרנט. אך אנחנו תקווה כי יש בכוחה של הצצה זו כדי להגביר את הסקרנות, ואולי גם לעודד המשך עשייה - בתחום הטיפול, במחקר ובשיח החברתי.
שלכם,
חיים וינברג ורוית ראופמן